פני חרסינה

התקרבתי אל האישה שסיפרו שמלפני שנים חוותה מקרה מזעזע.

סיפורה היווה מורה דרך ומוקד אזהרה לכולנו, כילדים.

היא עמדה בצד, מרוחקת מכולם.

בצעדים מהססים התקרבתי אליה.

היא הייתה יפה. מעולם לא ראיתי מישהי יפה כמוה. פניה כפני בובת חרסינה קפואה. לבנה-תכולה, כאילו הדם אזל מפניה.

היא הייתה שקטנה. אני לא יודע אם ראתה אותי. נשימותיה היו עצורות. קרות, למרות שהיה אז אמצע אוגוסט. אדים קפואים עלו מהבל פיה.

נגעתי קלות בידה, אך מיד עזבתי. ידה הייתה קפואה, כמו מתה.

לא ידעתי האם היא חייה או שזו רק רוחה שנשארה כאן, במקום בו זה קרה לה לפני שנים.

ההורים מעולם לא אמרו לנו את שמה או את גילה. רק הצביעו בשבילנו על הילדה-אישה.

"בת כמה את?" שאלתי אותה בהיסוס. אחרי שקט של כמה שניות, כשדמעות אדומות שורטות את פני החרסינה בתוך גלגולן, ענתה לי את גילה של אז. גילה של הילדה.

וכששאלתי בשקט מה שמה, התנפצו פני החרסינה שלה, והשאירו שביל דמעות של דם משלי, הזולג מעיניי ומטה.

מסכות

מסכות.

כמה קל זה להסתתר, להיות מישהו אחר.ללבוש צורה ואיפור, ובשנייה הכל משתנה.

את מראה לכולם את מה שהם רוצים לראות,לעולם לא את עצמך.

מסכות.

זה מה שאת, חלום בתוך חלום. עבד של הזמן ושל האנושות.

משחקת את המשחק שלך, את התפקיד שיועד לך מבטן ומלידה.

לשנייה אחת את כמעט ומפספסת שורה, מפסידה במשחק.

הם לא ראו, הקלה.

את חוזרת למסלול הרגיל.

מסכות.

רק במקלחת הן יורדות.

כמו האיפור שלך שנרטב ונמרח, כך גם הן מושלות ממך.

כמעט כמו נשל הנחש.

עומדת במקלחת אל מול ערומייך אשר בראי, כבר לא משחקת.

זה רק את כאן, את והמים הקפואים, עינוי מושלם לגוף.

מסכות.

זה בסדר יום הרגיל שלך לחבוש אותן, לא להוריד?

אסור שייראו אף חלק חי ממך, אף דבר אמיתי. יש סיבה?

האם מישהו פגע בך ילדה?

אבל אפילו בינך אל בין עצמך את לא מוכנה לומר את התשובה, אז מי אני שאשאל.

מסכות.

זה כל מה שאת צריכה כדי לחיות.

משעמם לי.

האמת שנזכרתי בכל מיני דברים. מחשבות אולי.

הייתי בטיול והיה כיף, יומיים וחצי של הליכה מהקיבוץ עד הכינרת. האמת שאין לי פה ממש חברים. כאילו, בקיבוץ ובבית ספר, ככה שללכת בטיולים אני תמיד לבד. אנשים נראה לי תופסים אותי כסנובית, אחת שלא חברה של אף אחד, אבל אני לא. אני רוצה שיהיו לי פה חברים, אבל הם לא ממש רוצים אותי.. ניסיתי, בחיי שניסיתי, להתחבר אליהם. לא ביקשתי להיות במרכז העניינים או משהו, רק שיהיו לי כמה חברים פה, אנשים שאפשר ללכת, לשבת ולצחוק איתם.. לא משהו רציני, נכון? אבל אין לי את זה פה. למעשה, דיי לא סובלים אותי פה. אני באמת שלא יודעת למה.. כשאני חושבת על זה, מעולם לא ממש היו לי חברים פה.. אני פה כבר עשר שנים, ולא ממש היו לי חברים, אבל עם הזמן גם המעטים שהיו לי נעלמו.. חלק מבן ממש שונאים אותי נראה לי :\

יש לי חברים, פשוט לא פה. רובם מהאזור, אבל עדיין.. זה לא ממש משנה את העובדה שאני רואה אותם בערך פעם בשבוע, ושהם הדבר היחידי פחות או יותר שמשאיר אותי על קו השפיות..

כל מקרה, דיי לדאון נראה לי..

ובנימה אופטימית זו-

לילה טוב למחשבות (:

תפילה

"א שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים-- מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
ב עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה-- עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
ג אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
ד הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן-- שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
ה יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
ו יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
ז יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
ח יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ-- מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם."

את פותחת את ספר תהילים בפרק קכ"א וקוראת את המילים האלו, את התפילה הזו. את עוצמת את עינייך ומרימה ראשך מעלה, מזמזמת את המנגינה עם המילים של התפילה שאת כבר מכירה בעל-פה, ולאט לאט קולך גובר, יחד עם עוצמת תפילתך. את מכניסה לתוך מעמקי נשמתך את המילים, כמו שלקחת את האוויר לריאות בפעם ההיא שעלית על פני המים אחרי שכמעט טבעת. המילים חזקות ממך, וכך גם משמעותן.

את מרגישה על שפתותייך טיפות מים מלוחות ומבינה שזה מעינייך, אולי בכי נשמתך; ולמרות זאת את לא מוחה אותן, מאפשרת להן לזלוג במורד לחייך.

התפילה מתעצמת, ופיך מולל את המילים הידועות, ותוך כדי את מתחילה לקבל משמעות אחרת, גדולה וחזקה יותר. כואבת ואמיתית הרבה יותר; והזיכרונות מאז צפים ועולים, ולמרות הכאב, גם הגעגועים; כי למרות שזה כאב, זה היה מוכר, זה היה רגיל. ועכשיו? הכל זר ומוזר. את מחפשת את הישועה דרך מילות התפילה, את הגאולה באל שאת כבר לא מאמינה בו, במושא מותך החי. ימייך עלייך כבר לא ימיי הרגל.

איך עבר הערב חג?

היה מצחיק, היה טוב. חגגתי את ערב החג במרכז והיה מטריף. המשפחה והכל. היה כל כך כיף (:

האמת שאין לי כרגע הרבה מה לכתוב, אני בכלל לא יודעת מה אני עושה פה, איך הגעתי לבלוג הזה או בכללי למקום הזה. מחשבות שלא נותנות מנוחה.

אני בכלל יש לי שיעורים ועבודות להגשה, להתכונן למבחנים, מתכונות ובגרויות, ואני יושבת כאן..

שוקלת בכלל אם להתחיל להעלות הנה קטעים שכתבתי, נראה. יכול להיות שכן? קצת מלחיץ :S

נחשוב על זה, בכל אופן אני נראה לי אחזור לסיים משהו.